שדון (היה) חי לצדי 

הייתי שם. התמודדתי אתו. לפני זמן רב. בדיאלוג יומיומי והתאמנות מתמשכת אל מול התופעה. היו לי ימים עם שדונים רבים והיו ימים או רגעים של שדון יחיד. היום אני כמעט ללא שדונים!! 

בעבר היה לי שטף מחשבות אינסופי, מיליוני שדונים ניהלו את חיי ואת יומי. היום יש לי בעיקר שדון אחד, ביקורתי, ציני, מלא ידיעה ועוצמה. לעתים הוא מופיע, מתיישב על ערמת הספרים שבקצה שולחני, ומתחיל את דבריו. אין לו אלוהים - תמיד יש לו מה להגיד, להעיר, להציע, לברר, ובעיקר לערער, להתערב, להורות ולזעוק: "אין לכך סיכוי...", "לעולם לא...", "מה חשבת לעצמך...". השדון שלי עוסק באופן דרמטי ועוצמתי בלשמר את 'ליאור הישנה'.

במחשבה שנייה היה לי שדון ואני רוצה להכיר אותו לכם. הוא הופיע בשיאי עוצמתו בכל צומת אליו הגעתי. הוא הקדים אותי לעתים קרובות, יושב בצד הדרך ומחכה, מוכן לכל. הוא ידע שכשאופיע במקום, זה יהיה לאחר ניקיונות בארונות החיים, בחשבונות וברשימות, בפרדיגמות, בהרגלים. הוא ידע שכשאמצא עצמי במקום שבו יש להחליט לאן הלאה אהיה חשופה, פגיעה, לעתים כואבת ודואבת, לעתים אבלה. הוא ידע שזה לא פשוט. והוא חיכה. כולו חיוכים ושימוחים. וכשהוא היה מתחיל בשיחתו אתי - זו היתה לא פעם מלחמת התשה, מעין מאבק בלתי פוסק של "האור" ב"חושך" או של "השלילי" ב"חיובי". היום אני כבר מתייחסת אליו כאל סוג של הגנה - השדון הוא המראה שלי, הוא פותח בפני אפשרויות שונות, השלכות שונות, תוצאות והגדרות. אני אוהבת אותו ומקבלת אותו כחלק ממני. קשה לי אפילו לחשוב על היום שהוא יעלם.

אחרי שהכרתם אותו, נותר לברר איך מגיעים מ'מקום של מחשבות סוערות' ל'מקום שיש שדון אחד המחכה בצמתים ומשתתף בדיונים שלי עם עצמי'.

• שלב 1: הפרדות ודיוקים. ההפרדה היא מושג מעולמה של ימימה, שיטה אותה למדתי שנים ואני מאמינה בה. שיטת ימימה גורסת שידיעה והכרה ברורות של גבולות הנוכחות של דבר אחד בחייך, זמן אחד, אדם אחד והפרדתו המלאה והמודעת מהאחר הם חלק חשוב לחיים בריאים ושלמים. הפרדת השנה מהשנה הקודמת, השארה מכוונת של הדברים השייכים בזמן לשנה הקודמת בתחומי אותה שנה, והתחלה של שנה במקום ובזמן של השנה החדשה ללא גרירת הדברים מן העבר אל הזמן החדש. הפרדת הדקה מהדקה. הפרדת אדם אחד מאדם אחר. הפרדת העתיד מההווה.

נוכחותנו בהווה (מה שבאימון אוהבים להגיד present = הווה וגם מתנה) היא חלק בלתי מתפשר של בריאות הנפש שלנו. אי הפרדה גורמת לחוליים שונים, לכאבים, לייסורים, לחיים פחות מהטובים ביותר. גם באימון יש הפרדה שכזו - נוכחות, לחיות בהווה (ר' למשל "כוחו של הרגע הזה", דיפאק צ'ופרה).

למושג ההפרדה מתחבר בשיטת ימימה (ובאימון) מושג הדיוק - לעשות את הדבר באופן מדויק, בדיוק בזמן, בדיוק במקום, בדיוק מול האנשים הרלוונטיים, בדיוק במילים הנכונות, בדיוק באופן הנכון.. בדיוק של 'חוט השערה' - סטית ולו במעט, עשית זאת שלא באופן המדויק, הנכון. ההפרדה והיכולת לעשות את הדבר לחלוטין נכון ובהווה ובנוכחות מלאה מאפשר את הדיוק.

שני המושגים - הדיוק וההפרדה - הם המפתח להתפתרות התפטרות? ממחשבות סוערות. לכל מחשבה יש מקום וזמן. יש הקשר. כשאני משחזרת את תחילת האימון שלי בתחום המחשבות-שדונים מה שאיפשר את הדיוק וההפרדה היו 'המקום' שפיניתי למחשבות. ר' שלב 2.

• שלב 2: ההכרה וקבלה של סערות המחשבות ושל המחשבות. זה נשמע קל אבל זה אינו פשוט. חלק ניכר מן המחשבות אינן הגיוניות, ברורות, עושות סדר. העבר מתערבב בהן ההווה, קופץ אל העתיד, וחוזר אל העבר, בשברירי מחשבה. הן פה עכשיו, ובפגישה שתיערך מחר, ובישיבה שנערכה לפני שנה, ומה שקרה עם אבא, ומה שקורה עכשיו...

כיבוד המחשבות, נתינת לגיטימציה והסכמה לנוכחותם, תחילה 'קצת', לא לריב אתן דקה בשעה, אחר כך 5 דקות ואחר עוד... גרמה למחשבות להתייצב בטורים ובשורות, להתמיין לפי זמנים ותחומי חיים, ולאפשר לראשונה להתמודד אתן: לעשות דברים שירגיעו חלק מהן (לצלצל למישהו שקשה, לברר משהו לא נעים), לחשוב דברים שירגיעו אחרות (שזה רק המעשה ולא האדם), ולהסכים לנוכחות השאר, שהפסיקו 'לתקוף' אותי.

רשימת ה-doing היא אחת הדרכים להרגיע את המחשבות. לא שהיא נגמרת, אבל כל מדף שמתנקה מפנה מקום לדברים 'טובים'. לחשיבה פעילה מדויקת ומופרדת, תואמת בזמן ובמקום, נקייה ועוצמתית.     

• שלב 3: הפיכתם לשדונים ניראים. זה החלק הכייפי של האימון - לתת לשדון שלך צורה ומימד. לשלי יש עור ירוק והוא בגודל שתי כפות ידיים. הוא מתחבר בדמיוני לשדוני בית שבמערכת האמונות הסינית: אלה שיושבים על הסף, אלה שיושבים על המדף במטבח, ואלה שמתרוצצים בבית. השדונים הסיניים חיים לצד האנשים, יש להם חיי חברה פעילים ויש להם רצונות וצרכים, לכל אחד אופי ומאפיינים וכל אחד ייחודי וחד פעמי, אז הצעתי לשדון שלי להיות השדון הסיני שלי... והוא הסכים, משיקוליו הוא. ומאז הוא אישיות החיה לצדי. לא תמיד אני מודעת איפה הוא, ואני לא מטריחה עצמי בלחפש אותו או בלשלוט עליו. אני יודעת שיש לו חיים וזה משמח אותי שהוא עסוק.

מדי פעם הוא בא סתם לשבת לצדי, על הספרים. לעתים באופן בלתי מזיק, אם כי אני מודה שזה גורם לי למתח מסוים. כי אני מכירה אותו, הרי יש לו הרבה מה להציע, להאיר, להעיר, לדרוש ולעתים אפילו להטריד ברמה של מטרידן סדרתי. לפעמים הוא בא נסער כולו, מלא ועולה על גדותיו - ואז מתחילה העבודה מחדש. לתת לו מקום, לכבד אותו, להקשיב באומץ ובהתכוונות, לשקול ולברר אם יש בדבריו תרומה למצב העניינים.. ובדרך כלל יש. ר' שלב 4.  

על שני השלבים הבאים - בפעם הבאה!!

חכו ותיפטרו, או לפחות תהפכו לידידים...